אחריות אישית – לקחת את המושכות של החיים

תארו לכם עולם שבו כל אחד לוקח אחריות על מעשיו.

ההורים היו לוקחים אחריות על הילדים שלהם, הילדים על המעשים שלהם. ברשויות לא היו מעבירים אחריות ממחלקה למחלקה (כי ברור שזו לא אשמתם), ובעבודה כל אחד היה מודה בפאשלות שקרו גם בגללו. נשמע אוטופי? אולי. אבל רגע לפני שתגלגלו עיניים, בואו נדבר על איך העולם היה נראה – ואיך החיים שלנו היו מרגישים – אם כל אחד היה לוקח אחריות על חלקו.

בואו נתחיל בקטן: על מי האחריות כשאני מתפוצצת?

קחו לדוגמה סיטואציה מחיי היומיום. בעלי שיחיה, אף פעם לא מקשיב לי. אני מנסה לדבר, הוא תמיד מתפרץ לי באמצע, וזה מדליק אותי. תוך שנייה אני מתעצבנת, עפה עליו, ואחר כך מתבאסת על עצמי.

אז… מי "אשם"? ברור שהוא צריך ללמוד להקשיב, לא?

אבל מה יעזור יותר? לריב איתו שוב על זה, או לשאול את עצמי – האם יש גם לי חלק בזה? האם אני יכולה לפעול אחרת?

לקחת אחריות זה להבין שגם אם אני לא אשמה, אני עדיין יכולה לבחור תגובה אחרת. אפשר לנשום, להתרחק רגע מהסיטואציה, לנסח מה אני מרגישה, מה הייתי רוצה שיקרה, ולשאול – אפילו בחוסר חשק – אם יש משהו שאני יכולה לעשות אחרת. זו לא חולשה – זו עוצמה.

לקחת אחריות = לקחת שליטה

לקחת אחריות, זה לקחת את המושכות של החיים. זה להפסיק להאשים את הסביבה, ולהתחיל להסתכל פנימה: מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב?

וזה נכון גם כשאנחנו לא "אשמים". כי מי שלוקח אחריות – לוקח שליטה. מי שמחכה שהעולם ישתנה – מחכה. מי שפועל מתוך אחריות – משנה את העולם שלו.

החברה שלנו לא אוהבת אחריות

בחברה של היום, אחריות אישית היא כבר לא נורמה. להפך – אנחנו חיים בעידן שבו כולם עסוקים בלהעביר את האחריות למישהו אחר. זה לא אני, זה ההוא. זה לא אני – זה המצב. אפילו מבחינה חוקית, לא תמיד משתלם לקחת אחריות.

קחו לדוגמה את הסיפור האמיתי מ-2005 בארה"ב: פורץ נכנס לבית, נפל דרך חלון זכוכית… ותבע את בעלי הבית. וניצח. מקור

והמסעדות המהירות? יש לא מעט מקרים של לקוחות שתבעו אותן על השמנה או בעיות בריאות, למרות שהם אלה שבחרו לאכול שם כל יום.

אז אם אף אחד לא מצפה ממני לקחת אחריות – למה לי?

כי אני לא "אף אחד". כי אני בוחרת להיות חלק מהשינוי.

מצד שני – אנחנו צמאים לאחריות

הנה פרדוקס: מצד אחד, כולנו מוותרים על אחריות. מצד שני, אנחנו כמהים להנהגה שתקח אחריות. שרים, ראשי עיר, בוסים – אנחנו מתעצבנים כשאנשים בתפקידי מפתח "זורקים".

כשלא לוקחים אחריות – מי באמת משלם את המחיר?

יש משהו מתעתע באופן שבו החברה שלנו מתמודדת עם חוסר אחריות: ככל שפחות אנשים לוקחים אחריות אישית – ככה כולנו מאבדים חופש.

קחו לדוגמה את עולם הנהיגה. אם מספיק אנשים בוחרים לנהוג במהירות מופרזת או לשלוח הודעות בזמן נהיגה, התוצאה היא ריבוי תאונות – ואז, המדינה מתערבת. נוספות מצלמות בכל פינה, מוגדרים קנסות כבדים, מגבילים את המהירות, סוגרים נתיבים. כל זה לא קרה כי מישהו ישב ותכנן איך להקשות עלינו – אלא כי יותר מדי אנשים לא לקחו אחריות אישית. והתגובה? כולנו משלמים את המחיר. כולנו נוסעים לאט יותר, עם עין על המצלמה, גם כשאנחנו דווקא כן אחראים.

אותו עיקרון נכון גם לחיים עצמם: כשאנחנו מאשימים במקום לקחת אחריות, נדרשים כללים וגבולות מבחוץ – וזה תמיד מצמצם את מרחב הפעולה שלנו. במקום שנהיה חופשיים לבחור מתוך מודעות, אנחנו הופכים לאנשים שצריכים שיגידו להם מה מותר ומה אסור. אחריות אישית היא לא רק עניין של "להיות בן אדם טוב" – היא הדרך שלנו לשמור על החופש שלנו.

אבל אולי הכל מתחיל דווקא מאיתנו.

האחריות מתחילה ב... מחשבה

נכון שאנחנו אחראים על המעשים שלנו, אבל האם עצרתם פעם לחשוב שגם על המחשבות שלנו אנחנו אחראים?

מחקר שפורסם ב- Frontiers in Psychology מצא שתרגול מודעות עצמית למחשבות (Mindfulness) מפחית תגובתיות ומעלה יכולת ויסות רגשי. כלומר, אם אני עוצרת ושואלת את עצמי "מה אני חושבת עכשיו?" אני כבר משנה את הסיכוי שלי לפעול מתוך בחירה ולא מתוך תגובה .

אנחנו אולי לא שולטים במחשבות שצצות – אבל כן בוחרים אם להאמין להן, ואם לפעול לפיהן.

חינוך לאחריות מתחיל בבית

ילדים לומדים לקחת אחריות כשהם רואים מבוגרים שעושים את זה.

חוקרת החינוך ד"ר קרול דואק טוענת שכשאנחנו משבחים ילדים על מאמץ ולא על תוצאה ("עבדת קשה" במקום "אתה גאון") – הם מפתחים תחושת אחריות פנימית. מקור

רוצים ילד אחראי? תהיו מבוגרים אחראיים. תודו כשאתם טועים. תראו  לילדים שלכם איך לוקחים אחריות, גם כשזה לא נעים.

אחריות אישית = סיפוק גבוה יותר

מחקר שפורסם ב-Personality and Social Psychology Bulletin מצא שככל שאדם לוקח יותר אחריות על חייו – כך תחושת הסיפוק, הערך העצמי והרווחה הנפשית שלו עולים. מקור

החוקרים מצאו שמי שלוקח אחריות – מרגיש יותר בשליטה על חייו, ולכן פחות חרד ויותר מאושר.

אז איך עושים את זה בפועל? 3 כלים מעשיים לתרגול אחריות אישית:

1. מודעות

כל ערב, כתבו או חשבו על שלושה מצבים שקרו היום, ואיזה חלק היה לכם בכל אחד מהם – גם אם קטן. אל תחשבו על מושגים של "אשמה" אלא של "השפעה"

לדוגמה: "ויכוח עם אמא שלי – לא הייתי רגישה כששלחתי את ההודעה". או: "פגישה שהתפוצצה – לא תיאמתי ציפיות מראש".

2. "משפט המפתח"

בכל פעם שאתם מתחילים משפט ב"זה לא אני", עצרו. נסחו מחדש: "נכון, זה לא רק אני, אבל אולי אני יכול/ה..."

זה יכול לשנות לכם מערכות יחסים עם הילדים, בני זוג וחברים.

3. תרגול חשיבה מחדש

קחו אירוע מהשבוע האחרון שיצא ממנו משהו לא טוב. שאלו את עצמכם:

• מה היה בשליטתי?

• איפה יכולתי לפעול אחרת?

• מה אני לומד מזה לפעם הבאה?

אחריות זה לא עונש – זה כוח

אחריות אישית לא אומרת שהכל באשמתנו. אבל היא כן אומרת שיש לנו כוח. גם אם קטן, גם אם חלקי. כי כל פעם שאנחנו בוחרים לקחת אחריות, אנחנו לוקחים עוד צעד לעבר העצמה אישית, זוגית, הורית, מקצועית.

הבחירה הזו משחררת אותנו מהקורבנות, מה"אין לי מה לעשות", מה"למה זה קורה לי" – ונותנת לנו בחזרה את המושכות.

וזה שורש העניין.